הבטיחו מוקדי תרבות, נותרו חללים ריקים

במרץ 2022 הזמינה עיריית חיפה את הציבור לעבור במשך שלושה ימים בין חללי אמנות חדשים ברחוב העצמאות, במתחם שפירא 16 בהדר וברחוב ח'ורי 17 בוואדי ניסנאס. נכסים עירוניים שעמדו ריקים הוכשרו כסטודיואים, אמנים נבחרו בקול קורא, ובאירועי הפתיחה התקיימו תערוכות, מופעים, מוזיקה ומפגשים עם הקהל. הפרויקט הוצג כניסיון לחבר בין אמנים חיפאים לבין הרחוב, להכניס פעילות לנכסים נטושים וליצור מוקדי תרבות חדשים ברחבי העיר.  

4 שנים לאחר מכן, הסיבוב בין אותן הכתובות מציג תמונה אחרת. הסטודיואים בשפירא 16 ריקים, הטיח מתפורר ובחלק מהחדרים נראים סימני רטיבות, פסולת ונזק לתשתיות. החלל בעצמאות 1 עומד סגור וללא כל סימן לפעילות אמנותית. בעצמאות 11 שבו פעלו שלושה סטודיואים וגלריית אבשלום, נותרו מאחורי הזכוכית ספסל, מאוורר ושילוט של התערוכה "רדיוס הדר", שננעלה ביוני 2025. בח'ורי 17 שבו פעל מתחם הדפס רשת, הדלת והחלונות נעולים באזיקונים והשילוט הוסר.  

רות אופנהיים, שנכנסה לעירייה כדי לנהל את הפרויקט, מתארת יוזמה שנולדה מתוך כוונה טובה אך ללא תקציב תפעולי ובלי תשובה ברורה לשאלה מה אמור לקרות אחרי שהאמנים מקבלים את המפתחות. 

מה היה הרעיון המקורי של הפרויקט? 

"הרעיון היה מאוד יפה על הנייר", אומרת אופנהיים, "אבל הוא יצא עם מעט הבנה באיך אמנים פועלים, מה אמנים צריכים ומה המשמעות של לפזר אמנים בעיר. קראו לזה פרויקט, אבל הוא היה מפוזר בחלקים שונים לגמרי של העיר. זה לא היה מבנה אחד שבו יש הרבה אמנים, אלא חלל פה, חלל שם, בלי קשר גיאוגרפי ביניהם". 

כדי להפוך את אוסף הכתובות לפרויקט אמיתי היה צורך לייצר ביניהן קשר באמצעות אירועים, סיורי סטודיו דוגמת הרונדל, תערוכות ופסטיבלים. אלא שלפעילות הזאת לא הוקצה תקציב קבוע, "אני תמחרתי את כל הפעילות של הפרויקט בפחות מ-100 אלף שקל בשנה. הכסף הזה לא היה אמור ללכת לאמנים שקיבלו את החללים, אלא להגברה, כיבוד ושכר ליוצרים שהם מזמינים. אם עושים ערב שירה או מביאים די ג'יי, האנשים שמגיעים לעבוד צריכים לקבל שכר". 

אבל העירייה נתנה לאמנים חללים ללא שכירות וארנונה. למה זה לא הספיק? 

"אי אפשר לעשות פרויקט עירוני ולתת לו להיות בלי שקל. זה טוב ויפה שיש לאמנים סטודיו, אבל אם רוצים שיהיו אירועים, פרסום, קהל ותנועה ברחוב, צריך לתת לזה בשר. העירייה הייתה צריכה להחליט אם היא לוקחת אחריות על הפרויקט הזה או לא". 

האמנים לא שילמו שכירות וארנונה, אך נשאו בעלויות כמו חשמל, מים וביטוח. במקביל, נאסר עליהם להפעיל במקום פעילות מסחרית קבועה (איסור שמגיע ממשרד הפנים; ע"מ). אופנהיים רואה בכך סתירה בסיסית: העירייה רצתה שהחללים ימשכו קהל ויחיו את הרחובות, אבל לא אפשרה לאמנים להפעיל בהם חנות, קופה או מודל עסקי שיכול לממן פעילות שוטפת, "מצד אחד רוצים שהמקום ימשוך אנשים, ומצד שני אסור שתהיה בו פעילות מסחרית", היא אומרת ,"אז מה בדיוק הציבור אמור לעשות שם? לעמוד בחלון ולהסתכל על אמן מצייר? אמן הוא לא קוף בגן חיות".  

עלייתה ונפילתה של פיאצה שפירא  

בפיאצה שפירא, רחבה הנמצאת בין הרחובות החלוץ והרצל ושופצה במיוחד על ידי ראש העיר הקודמת עינת קליש רותם, הבעיה לא הסתכמה במחסור בתקציב. אופנהיים מספרת על ביוב שחדר דרך הקירות, בעיות רטיבות, ונדליזם ונזק לתשתיות. "היו שם בעיות ביוב איומות ונוראות. הביוב חלחל בשניים מהחללים דרך הקירות. הייתי בעשרות פגישות עם גורמים בעירייה, עם בעלי הבניינים ועם כל מי שהיה קשור. כל אחד גלגל את האחריות לשני, ובסוף זה נעצר". 

פולי בלום, שפעלה באחד הסטודיואים בשפירא, מתארת חדר קטן, לח וחנוק, "אף אחד מאיתנו לא היה מפונק", היא אומרת, "לא חיפשנו קובייה לבנה וסקסית. להפך, אהבנו את זה שאפשר לעבוד על הקירות ולהרגיש חופשיים. אבל הבעיה לא הייתה קוסמטית. היו חדירות מים, ריח של ביוב, מקקים ועובש".  

לדבריה, הובטח להתקין אמצעי אוורור, אך בסופו של דבר סופקו מכשירים לספיגת לחות. "העבודות שלי נפגעו. השקעתי במדפים, בחיפויי עץ ובציוד, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה באמת להשתמש במקום כסטודיו. לא היה נעים להיות שם ולא היה בריא לעבוד שם". 

למרות התנאים, הצלחתם לייצר שם פעילות? 

"בהחלט", אומרת בלום. "היו תערוכות, ערבי שירה, סטודיו פתוח וסיורי אמנות. אנשים הגיעו והתלהבו. העסקים באזור שמחו שאנחנו שם, מביאים קהל. כל הדברים הקטנים של הרחוב פחות הפריעו לנו". 

היא מדגישה כי היחסים עם אופנהיים היו טובים וכי נעשה ניסיון לגייס כסף נקודתי. "התחושה מול רות הייתה מעולה. היה ברור שיש לה את הגב שלנו. לפעמים היה קצת כסף להגברה, בירות, כיבוד או שכר לאמנים. אבל זה לא היה משהו מתוכנן. לא אמרו לנו: בשנה הקרובה יהיו ארבעה אירועים וזה התקציב. בכל פעם נמצא משהו ואז בדקנו מה אפשר לעשות".   

בלום אינה רואה בפרויקט טעות. היא דווקא מצטערת שלא נבנה מחזור נוסף, "זה היה דבר מהמם. היו אמנים חזקים, היה קהל והיו רגעים מצוינים. אבל שפירא, במצב שקיבלנו אותו, לא היה צריך להיות מוצע כסטודיו. קשה לי לקרוא לפרויקט הצלחה כי הוא לא ממשיך". 

"נדרש מעט מאד כדי לייצר כל כך הרבה" 

שחר דור, אמן רב-תחומי שפעל יחד עם עידו מרקוס ורועי כהן בעצמאות 11, מתאר חוויה שונה, "קיבלנו חלל אחד גדול וחילקנו אותו לשלושה סטודיואים. החלל שלי פנה לרחוב העצמאות עם חזית זכוכית גבוהה. זה אפשר לי לעבוד בלי שכל עבודה חייבת מיד להימכר. יכולתי לעשות מחקר, להתפתח ולהכניס אנשים לסטודיו". 

דור בחר לעבוד עם דלת פתוחה, "פועלים מהאזור היו נכנסים לשתות קפה, ילדים היו נכנסים לצייר ואנשים מכל הגילאים והדתות עצרו לראות מה קורה. במקרה שלי המטרה הושגה, אבל זה היה גם בגלל הסגנון שלי. אני רציתי את המפגש הזה. לא כל אמן עובד כך, ולא נכון לחייב את כולם לעבוד עם דלת פתוחה".  

אחד הרגעים המרכזיים מבחינתו היה תערוכה של עידן גולקו שנבנתה במשך כשנתיים, "במשך חודש הגיעו מאות אנשים. נוצר באז מדהים. זו הייתה הוכחה שהחללים האלה יכולים להיות גלריה חיה ופועמת, שמדברת על הקהילה ועל דברים שחשובים לה. אנשים הגיעו מכל הארץ".  

איך הודיעו לכם שהפרויקט מסתיים?  

"לא קיבלתי הסבר", אומר דור, "קיבלתי הודעת סגירה ופינוי. כשהמלחמה נכנסה לחיים שלנו, הכל נעצר, אבל הייתה לי תקווה שהפרויקט יחזור. בסוף הבנתי שפשוט שכחו אותנו". לטענה הזו אופנהיים מגיבה שנשלחו לאמנים מיילים בנושא כולל הארכת תקופה לפני פינוי. 

כשהוא רואה כיום את החללים הריקים, הוא מתקשה להבין מדוע לא נמצא להם המשך, "זה פשוט חבל. נדרש מעט מאוד כדי לייצר כל כך הרבה. אמנות לא דורשת הרבה כסף כדי ליצור נוכחות אנושית. קיבלתי חלל בתמורה לשימוש ופעילות. זה מודל נפלא", הוא אומר ומתייחס להצלחת הפרויקט, "הצלחה מעצם זה שהפרויקט קרה, אני אגיד שזה חבל ומיותר שהוא נגמר כמו שהוא נגמר, ושלא קורה עם החללים שום דבר". 

"היום אני נהנית מהפירות של זה"

ריטה אדמוביץ', דפסית ומפיקה אמנותית שפעלה בח'ורי 17, נכנסה לפרויקט זמן קצר לאחר שסיימה לימודי תקשורת חזותית. היא ושותפתה הפעילו לפני כן סטודיו קטן מתוך הבית, "קיבלנו חלל גדול מאוד ביחס למה שיכולנו לשכור בעצמנו", היא אומרת. "זה היה יתרון ענקי. עבדנו שם, אירחנו ועשינו המון פרויקטים. אירחנו רזידנסים עם סטודנטים מפולין ושיתפנו פעולה עם אוניברסיטת חיפה". 

בניגוד למתיחות שעליה מדברת אופנהיים, אדמוביץ' אומרת שלא חשה שהעירייה מצפה ממנה להפיק אירועים ללא תשלום, "כשהיה אירוע עירוני, פנו אלינו והייתה לנו בחירה אם להשתתף. כשכן השתתפנו, קיבלנו שכר אמן. הבעיה הייתה שבשגרה אף אחד לא באמת ידע שאנחנו שם. מבחוץ לא היה ברור שזה סטודיו להדפס והשיווק לא היה מספיק טוב". 

למרות זאת, מבחינתה הפרויקט הניב תוצאות. הקשרים שנוצרו בחורי 17 המשיכו ללוות אותה גם לאחר שהסטודיו נסגר, "זה לא כישלון. אם הייתי יכולה להשפיע, הייתי רוצה שהפרויקט יימשך 5 שנים. זו הייתה המדרגה הראשונה שלי כעצמאית, יוצרת ומפיקה. היום אני נהנית מהפירות של זה. אגף התרבות הפך ללקוח מרכזי שלי, אני ממשיכה לעבוד עם אוניברסיטת חיפה והיום הסטודיו שלי נמצא בפירמידה". 

"האמנים יצאו, ושום דבר אחר לא נכנס" 

המחזור הראשון של האמנים השלים את תקופת ההקצאה ואף קיבל הארכה של כמה חודשים. מחזור שני לא פורסם. אופנהיים אומרת שהיא לא הסכימה לקדם קול קורא נוסף לפני שהעירייה תחליט אם היא באמת מחויבת לפרויקט, "אמרתי שאני לא מוציאה קול קורא אם אנחנו לא מיישרים קו", היא אומרת. "אם העירייה רוצה את הפרויקט, אז החללים שצריכים תיקון צריכים לעבור תיקון וצריך שיהיה תקציב קבוע. אני לא יכולה לתת לאמנים חלל שהקירות שלו רטובים ולהגיד להם שזה בחינם אז שיסתדרו".

חלק מהחללים בעיר התחתית נועדו לחזור לשימוש מסחרי, אך נכון להיום הם אינם מאכלסים עסקים חדשים וגם לא מחזור חדש של אמנים, "הטענה הייתה שיש מה לעשות עם הנכסים, אבל אני לא יודעת למה זה לא התקדם. האמנים יצאו, ושום דבר אחר לא נכנס".  

אופנהיים עדיין רואה ערך גדול במה שנעשה ב-3 שנות הפעילות, אך אומרת שלא ניתן למדוד תוכנית עירונית כזאת אחרי מחזור אחד בלבד, "הצלחה של פרויקט כזה לא נמדדת ב-3 שנים. היא נמדדת ב-5 או 6 שנים של פעילות שוטפת. היה רגע בשפירא שבו הרגשנו שמשהו מתחיל להתרומם. לא היה צריך הרבה כסף כדי להמשיך אותו, היה צריך להחליט שרוצים אותו".