וידויים מהטכניון: "מקום לזרוק החוצה את מה שיושב בפנים"

"אין לי פנים לספר לאמא שלי החולה שהפסיקו לי את הלימודים במדעי המחשב אחרי שנתיים של נכשלים, חוויתי כבר עשרה התקפי חרדה השבוע", כתוב באחד הווידויים בעמוד הפייסבוק הפופולרי Technion Confessions וממשיך, "אמא שלי חולה מאוד והחלום שלה שאצליח בטכניון. היא הביאה לי כסף ללימודים ודרבנה אותי גם כשלא היה לה כסף. אף פעם לא סיפרתי לה על הנכשלים והחרדות כדי לא להכביד עליה, היא כל הזמן מספרת לכולם שהבן שלה לומד בטכניון. מה עושים? הצילו. אני מתבייש בעצמי כל כך ואבוד לגמרי".

הווידוי הכן הזה הוא אחד מאלפי הווידויים שעלו בעמוד וידויי הטכניון, לו מעל 46 אלף עוקבים, מאז שנפתח ב־2017 והפך למקום שבו סטודנטים כותבים דברים שלא תמיד מצליחים לומר בקול. אבל לא כולם רואים בו מרחב כזה, "אני מתחרט שפתחתי את העמוד", אומר מייסד העמוד, אור גולדריך, "פרשתי מניהול העמוד תוך כמה חודשים אחרי שנשבר לי מהודעות הנאצה שקיבלתי כמנהל. רוב מה שהתפרסם מאז, לטעמי, הוא זבל, בזבוז זמן מוחלט, והמון בדיחות לא מצחיקות".

למה פתחת את העמוד מלכתחילה?

"ההשראה באה מעמוד MIT Confessions שבידר אותי ואת החברים שלי", הוא מספר, "הרמנו את זה בשביל הכיף, לא מתוך איזה רצון לבנות קהילה או לעזור לאנשים". מהר מאוד היוזמה גדלה, "זה לא היה פוסט אחד פעם ב.. תוך שבוע שבועיים העמוד פשוט האיץ. פתאום הגיעו הרבה יותר הודעות ממה שיכולנו להתמודד איתן. שם הבנתי שזה כבר משהו גדול יותר".

מה הנושאים הכי נפוצים שעולים בווידויים?

"בעיקר תסכול אקדמי, תסכול מיני, וכל מיני היררכיות בין פקולטות אבל בסוף, רוב האנשים עסוקים בלהתמרר על המוסד ולהוריד סטודנטים אחרים", גם כשאני מנסה להציע לו פרשנות חיובית יותר על כך שהווידויים מאפשרים מרחב תמיכה ומקום לקהילה, הוא לא משתכנע, "זה פשוט מקום שבו אנשים יכולים להוציא מה שבראש שלהם, כולל שטויות או שקרים. אין דרך לדעת מי באמת סטודנט. זה גוגל פורם אנונימי, כל אחד יכול לכתוב".

"יש תקופות שיש 500 וידויים בחודש"

לצד וידויים כמו זה בפתיחת הכתבה, עולים גם פוסטים אחרים, כאלה שהופכים לוויראליים ומייצרים אלפי תגובות. באחד מהם שצבר מאות לייקים ושיתופים, נכתב: "אני כבר 6 שנים בתואר. כל פעם שאני מתקרב לסיום, משהו קורס; קורס אחד שלא עברתי, תקופה רעה אחת, מוטיבציה שנעלמת. אני רואה אנשים שהתחילו איתי כבר עובדים בהייטק, ואני עדיין פה. מישהו יכול להגיד לי שזה נורמלי? שאני לא מבזבז את החיים שלי?".

הפער הזה, בין מי שרואה בזה מקום של חולשה לבין מי שמוצא בו רגע של אמת, ממשיך להתקיים גם היום. מאחורי הקלעים, מי שמנהלים את העמוד בפועל בשנים האחרונות, רואים אותו אחרת לגמרי.

“אנחנו מקבלים בערך 150 וידויים בחודש, ויש תקופות שזה קופץ גם ל־600-500”, מספר אחד המנהלים הנוכחיים, סטודנט להנדסת חשמל שמסיים תואר ראשון, "אנחנו משתדלים להעלות 6-5 ביום, אבל יש הרבה דברים שאנחנו בכלל לא מפרסמים במיוחד כאלה הקשורים להתאבדות. יש לא מעט כאלה, וזה משהו שאנחנו פשוט לא מעלים".

אז מה כן עולה?

"הרבה תסכול אקדמי, הרבה זוגיות, הרבה בדידות. דברים שאנשים יכולים להתחבר אליהם. סיפורי זוגיות תמיד מתפוצצים, זה מביא הכי הרבה תגובות. הווידויים שהכי נוגעים אליי זה בוגרי הטכניון שכותבים שהם לא מוצאים עבודה. זה כבר לא צחוק, זה אנשים אמיתיים, וגם אני שם, בדיוק בנקודה הזאת".

גם עבור המנהלת השנייה של העמוד, סטודנטית לרפואה שמנהלת אותו כבר 4 שנים, הדף רחוק מלהיות זבל, "זה מקום לתת למחשבות לצאת החוצה", היא אומרת, "יש דברים שאנשים פשוט לא מדברים עליהם עם אף אחד, לא עם חברים, לא עם משפחה ופתאום הם רואים שמישהו אחר כותב את זה, ומבינים שהם לא לבד. יש הרבה תגובות של 'דבר איתי בפרטי', 'הייתי שם', 'אני יכול לעזור'".

האנונימיות, מבחינתה, היא לא בעיה, אלא תנאי, "כשאתה כותב בעילום שם, אתה יכול להגיד דברים שאתה מתבייש בהם. לקחת את התגובות הטובות, ולהתנער מהרעות. זה נותן חופש".

הנהלת הטכניון מודעת לדף?

"אני יודע בוודאות שכל ההנהלה של הטכניון עוקבת אחרי העמוד", אומר המנהל הנוכחי, "אין להם ברירה, זה סוג של מדד דופק למה שקורה בשטח". לדבריו, לא רק ההנהלה, גם מתרגלים, מרצים ואפילו אנשי סגל בכיר לשעבר נחשפים לתכנים, ולעיתים גם משתתפים בשיח בעצמם, "זה כבר לא רק עמוד של סטודנטים", מוסיפה המנהלת, "זה משהו רחב יותר. אנשים מבינים שזה מקום שבו אפשר להגיד דברים שלא תמיד נאמרים פנים מול פנים, גם אם אתה כבר לא חלק מהמערכת".

בסוף, מה המקום הזה נותן לסטודנטים של הטכניון?

"מקום לזרוק החוצה את מה שיושב בפנים. לפעמים זה שטויות, לפעמים זה עמוק, לפעמים זה צחוק. אבל יש גם הרבה פעמים תגובות של 'אתה לא לבד'. ובסוף, זה מה שאנשים מחפשים".