"מבנה יביל": התערוכה החדשה מזכירה סיפור שחיפה שכחה

ילדה קטנה יושבת על ספסל עץ גדול מחוץ לקרוואן, מחייכת למצלמה, מאחוריה קיר דק ובין השבילים הצרים חולפים שכנים, כביסה תלויה וחול אפור שנדבק לנעליים. הצילום הזה ועבודות אחרות, ייחשפו הערב (חמישי) בפתיחת התערוכה "מבנה יביל" במוזיאון העיר חיפה של האמנית פאינה פייגין לנדאו, שמבקשת להחזיר את הרגעים האלה שקרו בשכונת הקרוואנים נוה כרמל, כיום נאות פרס, בשנות ה-90 ונמחקו כמעט לחלוטין מהזיכרון העירוני.  

פייגין לנדאו, 38, תושבת קרית אליעזר בהווה, חוזרת לנקודת ההתחלה שלה, "אני עליתי בגיל 3 מברית המועצות, ואחרי חודש בהדר עברנו לאתר הקרוואנים נוה כרמל", היא נזכרת, "גרנו שם 4 שנים בקרוואן שחולק לשתי יחידות – סבא וסבתא בצד אחד, אני ואמא בצד השני. כדי לאכול ארוחת ערב היינו צריכות לצאת החוצה ולהיכנס, כאילו הבית עצמו לא באמת היה סגור. הפנים והחוץ כל הזמן התערבבו". 

החוויה הזו, היא אומרת, לא צרובה רק בזיכרון, אלא גם בזהות שפיתחה בבגרותה, "עניין אותי להבין מה זה בית ראשוני במקום חדש כמהגרת, כשהבית הוא מבנה יביל, זמני. מה זה עושה לתחושת שייכות, לזהות. אני קוראת לזה ארכיטקטורת הגירה. כלומר, איך המבנה שבו אתה חי מעצב את החוויה שלך ואת מי שאתה הופך להיות". 

מה את זוכרת מהחיים בשכונת הקרוואנים? 

"זה הרבה פרגמנטים של זיכרונות. אני זוכרת את הריח של האספלט, כי כל הזמן הוסיפו עוד קרוואנים וסללו שבילים חדשים. אני זוכרת מדרגות עץ רעועות, שהרגישו כאילו עוד רגע יתפרקו. כילדה קטנה הרגשתי שאני חיה באיזה סיפור, שמישהו יכול לבוא ולנשוף על הבית והוא פשוט יעלם, ואז היו רגעים שראיתי מנוף מרים קרוואן של משפחה שעוזבת והבית פשוט מתנופף באוויר ונעלם, והמקום בו היה מוצב נשאר ריק. זה רגע שאתה מבין שהמקום הכי בטוח שלך הוא בעצם זמני".  

נוה כרמל, שבו גדלה, כלל כ-1,000 קרוואנים. היום עומדת על השטח הזה שכונת נאות פרס, שכונה חדשה, מסודרת, כמעט סטרילית, "רוב האנשים שגרים שם היום לא יודעים שזה היה אתר קרוואנים", היא אומרת, "זה נמחק מהשטח, ונמחק גם מהתודעה".  

מתוך הנקודה הזו נולד הפרויקט – ניסיון לא רק לזכור, אלא לבנות ארכיון עצמאי. פוסט אחד בקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" שכתבה הוביל לעשרות פניות, תמונות, ועדויות, "פתאום הבנתי שזה לא רק הסיפור שלי. היו מעל 400 אתרי קרוואנים בארץ, ומעל 30,000 איש חיו בהם. אנשים רצו לספר, לשתף, וזה פשוט לא קיים כמעט בשום ארכיון רשמי".  

למה חשוב היה לך להפוך את זה לארכיון?  
"כי הבנתי שיש פה פרק שלם שלא סופר. לא כי הוא לא קרה, אלא כי הוא לא נכנס לארכיונים. רציתי לייצר אלטרנטיבה, מקום שבו אנשים יכולים לשים את הזיכרונות שלהם. זה לא רק תיעוד, זה גם עיבוד, יש משהו מאוד מרפא בלספר, לדעת שיש לזה מקום".  

בתערוכה עצמה, הסיפור מתפרק למדיומים שונים: ציורים, אנימציה, ועבודות קווילט (תפירה מבדים), "סבא שלי היה מהנדס בניין בברית המועצות וכשהגיע לארץ עבד במפעל צביעת בדים והביא הביתה שאריות. אמא שלי הייתה תופרת מהם וילונות, מנסה ליפות את הקרוואן, להפוך אותו לבית. הקווילטים בתערוכה הם גם זיכרון מזה, וגם חיבור למסורת של נשים מהגרות שתופרות יחד ומעבדות את החוויה שלהן".  

אין יותר קבוע מהזמני  

אוצרת מוזיאון העיר חיפה, יפעת אשכנזי, רואה בתערוכה הזו חלק ממהלך רחב יותר, "יש גבולות לארכיונים מוסדיים", היא אומרת, "יש סיפורים שלא נכנסו אליהם, מסיבות שונות. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר יוזמות של ארכיונים עצמאיים שמגיעים מלמטה ומשלימים את החסר. מה שפאינה עשתה כאן הוא גם אקט אמנותי וגם אקט היסטורי". 

אשכנזי מצביעה גם על הסיבה לכך שהסיפור הזה כמעט ואינו מוכר, "בתוך הסיפור הגדול של העלייה של שנות ה־90, הסיפור של הקרוואנים נדחק קצת הצידה. יש הרבה דברים שנכתבו ונחקרו על העלייה הזו, אבל הקרוואנים עצמם זה לא דבר שדיברו עליו הרבה. אני לא יודעת אם זה כי הסיפור לא היה מספיק יפה, או בגלל הפער בין זה שהיה אמור להיות זמני ובפועל נמשך שנים, אבל איכשהו הסיפור הזה פשוט לא נכנס מספיק לזיכרון".  

התערוכה צמחה מתוך החממה לאמנות מקום – יוזמה של מוזיאוני חיפה שמטרתה להפגיש אמנים מקומיים עם קהילות שונות בעיר, "זה סיפור חיפאי מאוד, אבל כזה שאנשים לא מכירים וזה בדיוק המקום של מוזיאון עירוני – להנכיח סיפורים כאלה, גם אם הם לא נוחים, או לא יפים".  

מה היית רוצה שהמבקרים ייקחו מהתערוכה?  

"אני לא מחפשת שיצאו עם תשובות", אומרת אשכנזי, "תערוכה טובה היא כזו שמעלה שאלות. אם מישהו ייצא מפה ויחשוב על מה זה בית, על מי מספר את הסיפור, על מה נשאר מחוץ להיסטוריה הרשמית, עשינו את שלנו".  

בסופו של דבר, "מבנה יביל" היא לא רק תערוכה על שנות ה־90, אלא גם על ההווה, "אנחנו חיים במקום שבו גם בית מבטון יכול להיעלם ברגע", אומרת פייגין לנדאו ומהדהדת את פגעי המלחמה האחרונה, "זה גורם לך לשאול מה זה בכלל בית – האם זה קירות, או אנשים, או זיכרון. ואולי זה משהו שתמיד נשאר קצת זמני". 

"מבנה יביל", מוזיאון העיר חיפה, שד' בן גוריון 11. נעילה: 31 באוגוסט 2026.