"הסריגה נותנת מזור לנפש": החיפאית שבונה קהילת סריגה בעברית

"שמי חן, ואני סורגת", כותבת חן מנדלסון אדרקה, מייסדת מותג התוכן סריגה מקומית, כאילו מדובר בוידוי שצריך להצדיק, ובמשך שנים זה באמת הרגיש ככה: תחביב קטן שצריך להידחק בין טיסות עבודה ללילות ולהיאמר כמעט בהתנצלות, "כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה", היא חייכה, כאילו צריך להסביר למה היה לה רגע לעצמה.

מאחורי המשפט הזה מסתתרת הנחה עמוקה יותר, שלנשים לא אמור להיות זמן, לא לעצור, לא ליצור, לא להיות לרגע עם עצמן, "אז זהו, סיימתי להתנצל. אני סורגת כי זה שומר עליי. כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור. כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מרחב; של נשימה, של נוכחות, של כוח".

לסריגה יש עדיין דימוי מיושן: סבתות, כורסא, חוט צמר וערב חורפי אבל בפועל מדובר בתחום רחב בהרבה: צעירות, תלמידות, נשים עובדות וקהילות פעילות שמחברות בין יצירה, גוף ונפש ,"יש המון קהילות סורגות", אומרת מנדלסון אדרקה, "אבל אין להן עמוד שדרה אחד שמחבר ביניהן, ואין כמעט שפה מקומית שמאפשרת להן להתפתח".

היא יזמית חברתית מחיפה ובעבר אשת הייטק אשר הקימה בשנה האחרונה את המיזם – פלטפורמה המשלבת מגזין תוכן, קהילת סריגה וליווי מקצועי כדי לבנות את עמוד השדרה שמחבר ביניהם ומעניק שפה לתרבות הסריגה המקומית.

למה פתחת את סריגה מקומית?

"כי הפער שממנו התחלתי הוא מאוד בסיסי", היא משיבה, "עולם הסריגה היום מאוד עשיר מבחינת ידע, אבל כמעט כולו באנגלית. מי שלומדת סריגה צריכה כל הזמן לתרגם מונחים, הוראות, להבין אם היא עושה נכון או לא, וזה מייצר חוסר ביטחון. אני חושבת ששפה היא תנאי למחשבה. אם אין לנו מילים, אין לנו מחשבה בכלל, ואם אין לנו מחשבה, אנחנו לא יוצרות, אלא רק מבצעות הוראות שמישהו אחר כתב לנו. ברגע שיש שפה, יש הבנה, ומשם כבר אפשר להתחיל ליצור".

הטענה על מחסור בשפה נשענת גם על היסטוריה שנשכחה. עד תחילת שנות ה־90 הייתה בישראל תרבות סריגה פעילה עם מדורים בעיתונים, יצירה מקומית וקבוצות עבודה משותפות, "הייתה כאן תרבות טקסטיל, נשים היו נפגשות, סורגות יחד, זה היה חלק מהחיים”, היא מתארת, ומוסיפה: "עם הפתיחה של השוק לייבוא והירידה של הייצור המקומי, העולם הזה דעך. הדור ההוא התבגר, והידע לא עבר הלאה. מה שנשאר זה בעיקר תוכן מחו”ל, עשיר מאוד, אבל לא בשפה שלנו ולא בהקשר המקומי שלנו".

את מדברת על סריגה כשפה, מה המשמעות של זה?

"סריגה התפתחה כמלאכה שעברה מאדם לאדם, ובהמשך נכנסה לדפוס כהוראות מאוד קצרות, כמעט כמו קוד", היא מסבירה, "היו כותבים תעלי 60 עיניים, תעשי כך וכך, בלי להסביר למה. זה יצר היררכיה, מי שכתבה את ההוראות היא הסמכות, ואם לא הבנת, הבעיה אצלך. באנגלית עם השנים נוצר עולם מושגים שלם שמסביר טכניקות, ובעברית כמעט ואין את זה. ברגע שיש שפה, יש הבנה, וברגע שיש הבנה, את כבר לא רק מבצעת, את יכולה לבחור, לשנות, ליצור משהו שהוא שלך".

"הסריגה משתנה לפי עונות החיים"

סריגה מקומית פועלת בדיוק בנקודה הזו ומציעה כמה שכבות של פעילות: אתר עם מגזין תוכן, ניוזלטר שבועי לכ־800 מנויים, קבוצת וואטסאפ פעילה עם כ־300 נשים וכן סדנאות סריגה לפי נושאים שמתקיימות בזום או במפגשים פרונטליים בחיפה, לצד ליווי קבוצתי של מספר שבועות סביב פרויקטים. לצד אלה, היא מציעה מדריכים וערכות בתשלום ואף יוזמות כמו ריטריט סריגה ביוון. עלות הסדנאות נעה בין 350 ל־600 שקל בהתאם לפרויקט, וההרשמה מתבצעת דרך האתר, בו מתפרסמים גם עדכונים על סדנאות ואירועי קהילה.

"אני שולחת ניוזלטר כל שבוע עם מאמר עומק, תוכן מקצועי ועדכונים על סדנאות", היא אומרת, "ובקהילה יש שיתוף יומיומי, תמונות, התייעצויות ואתגר חודשי, זה כבר הרבה מעבר לסריגה עצמה. מעבר לזה יש נשים שמגיעות במיוחד למפגשים, יושבות יחד, סורגות, מדברות ולומדות. זה לא רק טכניקה זה להיות ביחד ולקחת זמן לעצמך".

מה הסריגה נותנת מעבר לתוצאה עצמה?

"התוצר חשוב כי הוא מוחשי, אבל זה לא רק זה", היא אומרת, ומרחיבה, "יש פה מגע, יש חומר, יש משהו מאוד פיזי שמרגיע את הגוף, אבל יש גם תכנון ואתגר. לפעמים אני פורמת פרויקט כמה פעמים כי אני מבינה שאין התאמה בין מה שהוא דורש לבין מה שיש לי באותו רגע. לפעמים אני צריכה נחמה, לפעמים אתגר. הסריגה משתנה לפי עונות החיים ויודעת להיות הרבה דברים שונים".

את מדברת על סריגה כמעט כמשהו מדיטטיבי.

"כן כי זה תהליך, זה לוקח זמן, זה לא משהו מיידי", היא אומרת ומשווה את הסריגה לתרבות האינסטנט של היום, "אם אני מתחילה סוודר היום, הוא יהיה מוכן עוד חודש. יש בזה תנועה חוזרת, קצב קבוע, משהו מדיטטיבי. ואני יכולה לבחור – אם אני צריכה שקט, אני אבחר משהו פשוט, ואם אני צריכה אתגר, אני אבחר משהו מורכב יותר שדורש ממני להתרכז. הסריגה נותנת מזור לנפש".

המלחמות השפיעו על רצון האנשים לסרוג?

"במלחמות יש קפיצה גדולה בהתעניינות", היא אומרת, ומתארת את הסיבה לכך מנקודת המבט שלה, "זה נותן לאנשים משהו לעשות עם הידיים, משהו שמוציא אותם מהראש, משהו מרגיע. זה מאוד מוחשי, וזה חשוב במיוחד כשהמציאות סביבך לא יציבה".

סביבת העבודה שמנדלסון אדרקה הייתה מורגלת אליה הייתה הייטק, עד שהחליטה להסב ולהשקיע את משאביה בסריגה מקומית, "ברמה האישית אני מאוד מרוצה. אני עובדת מאוד קשה, כולל בסופי שבוע, הראש שלי סביב זה כל הזמן. אפילו כשאני יוצאת לרוץ אני פותרת בעיות ובונה דברים בראש", היא אומרת ולא מייפה את המציאות, "כלכלית זה מאתגר, אני עדיין בשלב ההשקעות, אבל אני רואה שזה מתקדם. יש תלמידות חוזרות, הן מביאות חברות, שואלות מתי הסדנה הבאה, ויש תחושה שזה עובד".

מתי הבנת שזה צריך להפוך לעסק ולמותג?

"זה היה שם הרבה שנים. תמיד היו סיבות לא לעשות – עבודה, ילדים, יציבות. ורק בשלב הזה הרגשתי שאני מספיק בטוחה כדי לנסות באמת. לא הכול ברור, אבל יש לי מה להגיד ויש פה פוטנציאל".

השלב הבא מבחינתה כבר מתוכנן, "אני רוצה שזה יהיה הוצאה לאור", היא מפרטת,  "ספרים בעברית, מגזין, תערוכות, כנסים. לבנות תרבות סריגה מקומית. היום אין תשובה לשאלה איך נראה סוודר ישראלי, ואני רוצה שתהיה".