לשבת אחת, סצנת התרבות החיפאית תשתלט על תל אביב 

מה משותף למפיק המוזיקלי והמוזיקאי שוזין; הראפר בריל; הלהקות חתולה נבלה וניסן ומוות לניסן; הדיי ג'ייז ואסה, נועם יוגב ויוספה; הקולנוענית ליבי קסל ואפילו הסטודיו לקעקועים Longway? כולם אמנים חיפאים, וכולם, בהפגנת כח יוצאת דופן יופיעו בשבת הקרובה בתדר בבית רומנו, תל אביב.  

תחת ההבטחה שכתובה בכרזת האירוע "Haifa Dirty Takeover" תתרחש השתלטות תרבותית חד פעמית על אחד ממוסדות התרבות הבולטים בארץ, תדר, ביוזמת המפיק אורי גינוסר, מי שביחד עם שותפים עומד מאחורי פסטיבל האינדי הגדול בישראל, אינדינגב, שמרכז לערב אחד שורה של יוצרים, מוזיקאים ואנשי תרבות חיפאים ומציב אותם בלב התרבות התל אביבית.  

על הבמה צפויים לעלות בזה אחר זה שמות נוספים שמייצגים את מגוון הסצנה החיפאית: קיקי מלינקי, גיא גיא, פלג, Alligator Ladies וזוהר לוי. לצדם יופיעו גם הדי־ג’ייז גינוסטר, אמיץ וג’וני, ובמהלך הערב יוקרן הסרט "העיר האחרת", כחלק מערב שמבקש לא רק להציג את הכישרון, אלא לזקק לרגע אחד תמונת מצב רחבה של סצנה חיפאית שלמה. 

ליבי קסל: "הבחירה ללכת בדרך הצדדית, לא איפה שכולם ולא איפה שמצפים"

שם האירוע, "The Other City", לקוח מתוך סרטה הראשון של הקולנוענית ליבי קסל, שתיעדה במשך 12 שנה את עצמה ואת חבריה האמנים בניסיון אמיץ להקים סצנה אמנותית ותרבותית בחיפה, "הסרט היה הדרך שלי לארוז את התקופה הכי יפה ומעצבת בחיים שלי, גם אם היא הייתה קשה", היא אומרת, "הייתי נותנת הכל כדי להעביר שוב יום אחד בנמל 51 עם כולם, להרגיש את הקומה המטונפת הזאת עם הדלתות הפתוחות, המוזיקה והעשן. מבחינתי זה גם קונספט, הבחירה ללכת בדרך הצדדית, לא איפה שכולם ולא איפה שמצפים". 

 אצל המוזיקאי והמשורר ניסן אליהו כהן, אחד הקולות הבולטים שיופיעו באירוע, אותה "עיר אחרת" מקבלת פרשנות חדה וכמעט פוליטית, "האמנים החיפאים הם כמו יער פראי, טבע פרוע", אפילו הדימוי חיפאי, "יש פה המון יוצרים ברמה יוצאת דופן, אבל אין תמיכה – להפך, מקשים, סוגרים הופעות קטנות, מעמיסים מיסים. לפעמים משתמשים בפראיות הזאת בשביל ביזנס, ואז דוחפים אותה חזרה מתחת לקרקע".

מבחינתו, המתח הזה בין יצירה חופשית לבין מציאות שמגבילה אותה הוא לא רק תנאי רקע, הוא חלק מהאמנות עצמה. לשאלה, האם לדעתם יש דבר כזה תרבות חיפאית, קסל לא ממהרת להגדיר אבל כן קושרת בין המקום לבין הבחירה ליצור בו, "חיפה היא עדיין העיר האחרת, וכל מי שנמצא בה כיוצר חי מציאות קצת אחרת מבירת האמנות הישראלית שאין לומר את שמה. אני תמיד נמשכתי לשוליים ועם זאת מרגש אותי שהגבולות הדמיוניים בין הערים נשברים ומטשטשים כי זו מדינה כל כך קטנה, וזה מצחיק לחשוב על שעה נסיעה כעולם אחר לגמרי. בסוף, ליצור זה קשה ומדהים, לא משנה איפה, אבל יש משהו בליצור במקום שיש לך בו יותר משמעות".   

גם אצל אליהו כהן נשמעת הכרה דומה, "דרך תנאי החיים עצמם בחיפה יש עדיין פיסות חופש. שכר הדירה יחסית נמוך וזה מאפשר לאנשים לחיות וליצור, אבל אין באמת משהו שמחזיר לך, אין השקעה תקציבית בתרבות היומיומית, וזה בדיוק המתח בין להיות אמן לבין התנאים בעיר. זה משהו שמורגש בכל דבר שאתה יוצר", הוא אומר ומשווה לעיר שבה אמנם התקציבים גדולים אבל גם החספוס הבתולי של אמנות נעלם, "בתל אביב זה נהיה איזה אי של הייטקיסטים, אנשים יוצרים גרים בקופסת גפרורים וממשיכים לרדוף אחרי איזה חלום גדול". 

האם חיפה תהיה לכודה לנצח בהשוואה לתל אביב? 

התשובות, כמו שאפשר לצפות, מורכבות, "אנחנו משווים הכל תמיד, זה טבעי”, אומרת קסל, "זה מתבקש וטבעי ושתי הערים יכולות להרוויח מההשוואה". מבחינת אליהו כהן ההשוואה מחדדת בעיקר את הפערים, "בתל אביב יש תקציבים, מוסדות תרבות מוכרים ופעילים, פעילות יומיומית", הוא אומר, ומדגיש כי תרבות אינה רק פסטיבלים נקודתיים אלא תשתית מתמשכת.  

ועדיין, שניהם מסכימים על נקודה אחת: חיפה לא צריכה להיות תל אביב. "הייחוד של חיפה הוא אחר, וזה הפוטנציאל", אומר ניסן, "אפשר לייצר פה עיר שיש בה גם תרבות וגם אפשרות לחיות חיים נורמליים, בלי לרדוף אחרי חלום במקום אחר".  

בסופו של דבר, האירוע בתדר הוא אולי לא רק עוד ליין מוזיקלי, אלא רגע שבו הסצנה החיפאית יוצאת מהמקום שבו היא פועלת בדרך כלל, מתחת לרדאר, ומציגה את עצמה החוצה, "זו הזדמנות לייצר הכרה במה שיש פה”, מסכם ניסן, "ולומר: הנה אנחנו חיפה, זה מה שיש לנו להציע".  

האירוע יחל בשעה 14:00 ויהיה פתוח לקהל הרחב, רחוב דרך יפו 9, תל אביב.