התערוכה "מעוף": "פתאום בני אדם נראים קטנים, לא חשובים כמו שאנחנו חושבים"
בתערוכה החדשה שמוצגת במרכז חדרים באחוזה של האמן ואקולוג הציפורים זאב לבינגר הוא מציג שתי נקודות מבט על אותו מקום – אחת בגובה העיניים ואחת מלמעלה. "אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם אבל ממעוף הציפור אנחנו רק נקודה קטנה בתוך משהו הרבה יותר גדול", הוא אומר
זאב לבינגר על רקע דיוקן עצמי שצייר | צילום: עומר מוזר
בגלריה של מרכז התרבות חדרים ליד קמפוס ריאלי אחוזה, בין קירות לבנים ותלייה מרווחת, עומד הצייר זאב לבינגר בין שני דיוקנאות: באחד הוא עצמו מביט ישר החוצה; בשני, עורב, עם אותה הטיית ראש, אותו המבט. לרגע קשה להחליט מי מתבונן במי, "אני חושב שכל החקירה האמנותית שלי היא סביב השאלה למה הציפורים מושכות אותי ואני כל הזמן חוזר לשם, גם אחרי עשרות שנים", הוא אומר, "זה לא רק היופי או החופש שהציפורים מסמלות, זה משהו יותר עמוק. זה איך הן מאפשרות לי להסתכל על עצמי מבחוץ, להבין איפה אני בתוך כל המערכת הזאת".
לבינגר, אמן ואקולוג של ציפורים, הגיע לישראל בשנות ה־80 בעקבות הצפרות, אחרי שפגש בכנס בארצות הברית את פרופ' יוסי לשם והבין עד כמה ישראל היא צומת עולמי לנדידה, "יש פה משהו שאין כמעט בשום מקום אחר", הוא מסביר, "אנחנו על ציר נדידה, במין צוואר בקבוק, מאות מיליוני ציפורים עוברות פה פעמיים בשנה, ואתה עומד ומבין שאתה חלק ממשהו עצום, שאתה לא מרכז הסיפור אלא פרט קטן בתוכו, וזה משנה אותך גם כאדם וגם כאמן".
העולם ממעוף הציפור
לבינגר מתאר את אחד הרעיונות המרכזיים בתערוכה, לה קרא "מעוף", דרך שתי נקודות מבט על אותו מקום – אחת בגובה העיניים ואחת מלמעלה. "זה עניין של פרופורציות", הוא אומר, "פתאום בני אדם נראים קטנים, לא חשובים כמו שאנחנו חושבים, והציפור רואה הכל מלמעלה, בלי הדרמה שלנו, בלי הרעש, וזה מכניס אותך לפרופורציות אחרות לגמרי".
יעל שוסטר, אוצרת התערוכה, מוסיפה: "זאב הוא לא אמן שיושב מול נוף ומצייר אותו. כשהוא יוצא לטבע הוא ממש בתוך הדבר, הוא מזהה את עצמו כחלק מהמערכת האקולוגית, ולכן גם בציורים רואים את זה, את המעבר בין המבט האנושי למבט של הציפור כאילו הוא גם למעלה וגם למטה באותו רגע".
ההזדהות הזו של אדם עם בעל חיים מתחדדת במיוחד בדיוקנאות בחלל המרכזי, "באחד זה זאב עצמו, ובשני זה עורב, ושניהם מסתכלים עליך כמעט באותו מבט", אומרת שוסטר, "עם אותה הטיית ראש, אותה נוכחות, כאילו העורב הוא הוא, וזה בעיניי תמצית של מה שהוא עושה כאן. הטשטוש הזה בין האדם לטבע". ולבינגר מוסיף: "אני מצייר את זה בכוונה, כי אני מרגיש שאנחנו לא באמת נפרדים, אנחנו חלק מזה, רק שכחנו את זה בדרך".
לצד הריאליזם המדויק של הציפורים, מופיעים גם רגעים כמעט מיסטיים
מעבר לרעיונות, גם השפה הציורית עצמה משתנה בין העבודות. לבינגר עובד בכמה שפות ציוריות במקביל, כאשר המעבר ביניהן הוא חלק בלתי נפרד מהשפה שלו, "יש כאן עבודות בצבעי מים שהן הרבה יותר עדינות, קטנות בפורמט, עם גישה אינטימית יותר, ומנגד יש ציורי שמן על בד ושמן על עץ, ששם נוכחות החומר עמוקה יותר ומאפשרת שפה אמנותית שונה.
לצד הריאליזם המדויק של הציפורים, מופיעים גם רגעים כמעט מיסטיים, כמו עבודות עם עלי זהב או שמיים טעונים, "יש דברים שאני מרגיש שאפשר לעשות רק בשמן, ויש דברים שמתאימים רק לצבעי מים, אז אני כל הזמן בודק, מחפש את הדרך הנכונה לכל ציור".
העבודות בתערוכה נוצרו גם בתקופה האחרונה, על רקע המלחמה, והמתח הזה מחלחל אליהן בעדינות, "יש ציורים שהם יותר סוריאליסטיים עם עננים שמזכירים פטריית עשן, עם תחושה של משהו מתפרק", הוא מתאר, "אבל במקביל הציפורים ממשיכות לנדוד, להמשיך את מחזור החיים שלהן, וזה יוצר פער מאוד גדול בין מה שקורה אצלנו לבין מה שקורה בטבע".
מה אנחנו יכולים ללמוד מציפורים?
"אני לא יודע אם זה רק מציפורים או בכלל מבעלי חיים, אבל אין אצלם את הדבר הזה של לרצות עוד ועוד. יש להם קן, יש להם אזור, יש להם מה שהם צריכים וזה מספיק. ואצלנו תמיד יש עוד רצון, עוד שטח, עוד שליטה, וזה משהו שאולי כדאי לעצור רגע ולהסתכל עליו".
שוסטר מחברת את זה למציאות המקומית: "אנחנו חיים בתוך מערכת אקולוגית אבל מתנהגים כאילו אנחנו מחוץ לה, עם הבנייה, עם הלחץ על השטחים הפתוחים, עם כל מה שקורה כאן, והטבע ממשיך בשלו, במחזוריות שלו, כאילו מזכיר לנו כל הזמן שאנחנו לא מעליו".
ובתוך כל זה, הציפורים ממשיכות לעוף מעל העיר, מעל השדות, מעל האנשים, "אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם", מסכם לבינגר, "אבל ממעוף הציפור אנחנו רק נקודה קטנה בתוך משהו הרבה יותר גדול, ואולי אם נזכור את זה, נוכל גם לחיות אחרת, קצת יותר בצניעות, עם מה שיש".
"מעוף", מרכז חדרים ליד קמפוס ריאלי אחוזה, קרית ספר 25, חיפה. נעילה: סוף יוני.
