"אני רוצה שאנשים יזכרו בדברים שכואבים להם": התערוכה "שמח" תיפתח הערב בבית הגפן

תערוכת היחיד של האמן זיו שמח שתיפתח הערב (חמישי) בבית הגפן בחיפה, באוצרותה של אינה ברקוביץ’, נושאת את השם "שמח" אבל כבר במבט ראשון בעבודות קשה להתעלם מהפער: צבעים עזים, כמעט שמחים, שמכסים דמויות מתוחות, פצועות, לעיתים נדמה כמי שנאבקות מבפנים.

שמח, 39, צייר ואמן רחוב שפועל כבר יותר מעשור, מביא אל החלל הגלריסטי שפה שצמחה ברחוב: חופשית, אינסטינקטיבית, לא מתייפייפת, "קו חופשי, או בתקווה חופשי ובשנים האחרונות מאוד צבעוני", הוא מעיד על סגנון הציור שלו ומיד מודה שהצבעוניות יכולה להטעות, "המקומות החשוכים, הקשים יותר, הם אלה שמאוד קרובים אליי. אני מנסה להיות אופטימי, אבל החיבור הזה בין הדברים פשוט קיים".

מאחורי המקומות החשוכים האלה עומד סיפור אישי שהוא בוחר לגעת בו בזהירות. בעבר דיבר בגלוי על שנים של התמכרות לסמים ממריצים ועל תהליך גמילה ממושך, חוויה שליוותה אותו לאורך תקופה ארוכה והשפיעה גם על הקשר למציאות, לשגרה ולמערכות יחסים.

בראיון הנוכחי הוא כבר מסמן מרחק מסוים מהפרק הזה, לא מתוך הכחשה אלא מתוך רצון שלא להישאר מזוהה דרכו בלבד, "אני מרגיש שאני אחרי זה. זה לא מחובר אליי רגשית כמו פעם. אם אני מתחבר לזה, זה מאוד כואב".

"ברחוב אני חופשי לגמרי, לא אומרים לי מה לעשות, אני פשוט בא ועושה"

העבודות שמוצגות בתערוכה נוצרו לאורך השנים האחרונות מתוך עבודה יומיומית בסטודיו, אבל גם מתוך ניסיון לזקק שפה אישית, "אני לא תמיד יודע להסביר למה עבודה מסוימת עובדת בשבילי, זו יותר תחושה. משהו שמרגיש מספיק חופשי, לא עשוי מדי", הוא אומר, ומבקש להשאיר מקום לאי הסבר.

אז מה עומד מאחורי השם "שמח" לתערוכה?

"זה התחיל משם המשפחה שלי אבל זה הגיע מאינה ברקוביץ' האוצרת, היא זרקה את זה. אמרתי לה רגע, לא חשבתי על זה. ואז דיברתי עם אשתי שאמרה כן ובסוף זה נשאר. אהבתי את זה. אני מניח שיהיו אנשים שיבואו לפה וישאלו למה?".

הקונטרסט הזה לא נשאר רק בין קירות הגלריה, אלא נוכח כבר שנים גם על קירות העיר, תחת השם zivink. בין סמטאות שוק תלפיות ורחובות כמו מסדה, בר גיורא והלל בהדר, אפשר לפגוש את העבודות של שמח שטיפח לעצמו שם של אחד מאמני הרחוב המובילים בעיר.

מה ההבדל הגדול בין אמנות רחוב לאמנות ממסדית?

"ברחוב אני חופשי לגמרי, לא אומרים לי מה לעשות, אני פשוט בא ועושה, ורואים את זה", הוא אומר, וממהר להסתייג, "העולם של הגלריות, אני רוצה להיות חלק ממנו ואני גם שונא אותו. יש שם הרבה פוליטיקה ודברים שלא קשורים לאמנות, אבל זה גם הגיוני, ככה העולם עובד. מצד שני, ברחוב האמנות נגישה לכולם, היא לא צריכה להיות כלואה או לחכות להזמנות. זה יכול להיות הפעם הראשונה שמישהו פוגש אמנות, סתם ככה באמצע היום".

מה אתה רוצה שהקהל ירגיש כשהוא נכנס לתערוכה?

"הייתי שמח שהם דווקא ירגישו בצד השני של הסקאלה, שיזכרו בדברים שכואבים להם, שנוגעים בהם. מבחינתי מדהים אם זה יקרה".

התשובה הזו כמעט סותרת את השם שבחר לתערוכה ואולי דווקא בגלל זה היא מדויקת. שמח לא מאמין בשמחה כפי שהיא מוצגת כלפי חוץ, "כל מה שאנשים משחקים אותה שהוא שמח, זה עושה לי בחילה, פיזית”, הוא אומר, ומוסיף שהוא כן אוהב לצחוק ולחוות רגעים טובים, אבל מתקשה להחזיק בהם לאורך זמן, "אושר וכיף זה משהו שמחזיק כל כך מעט זמן וזה מדהים בעיניי".

בסופו של דבר, "שמח" היא לא תערוכה שמנסה להגדיר שמחה, אלא לשאול מה נשאר ממנה כשהיא מתקלפת. ובין הצבעים החזקים לדמויות המתוחות, נדמה שהתשובה, לפחות אצל שמח, מורכבת הרבה יותר.

"שמח", בית הגפן, הגפן 2, ואדי ניסנאס, פתיחה: 7 במאי, שעה 19:00.